ספר החינוך רפד: שלא לאכול טבל
שלא לאכול טבל, בין ישראל בין כוהן, והוא הדבר שלא ניטלו ממנו תרומה ומעשרות, שנאמר "ולא יחללו את קודשי בני ישראל את אשר ירימו לה'", ובא הפירוש המקובל על זה (סנהדרין פג, ע"א), שבאוכל טבל הכתוב מדבר.
ועניין הכתוב לומר, שלא יחללו הקודשים בעודם מעורבים עם החולין, וזהו לשון "את אשר ירימו" - שהוא לשון עתיד, כלומר שעדיין לא הורמו.
...ונוהג איסור זה של טבל בכל ישראל, בזכרים ובנקבות, ואפילו בכוהנים ולוויים, אף על פי שהם האוכלים התרומות, ואפילו בדגן שלהם. וכן נוהג האיסור בכל מקום, כלומר: שאסור לאכול הטבל של פירות ארץ ישראל בכל מקום. אבל חיוב תרומות ומעשרות מן הפירות, ידוע הוא שלא חייבתנו התורה בהן אלא בארץ ישראל, ובזמן שישראל שם, שנאמר בתרומה "בבואכם" (במדבר טו, יח), ודרשו ז"ל (כתובות כה, ע"א): "ביאת כולכם ולא ביאת מקצתכם", כן פסק הרמב"ם ז"ל.
... והעובר על זה, ואכל כזית מן הטבל קודם שהפרישו ממנו תרומה גדולה וכן קודם שהפרישו ממנו תרומת מעשר - חייב מיתה בידי שמים. ואם אכל כזית טבל, שניטלה ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר אבל עדיין לא הפרישו ממנו מעשרות, ואפילו לא נשארו בו אלא מעשר עני - חייב מלקות. ואם הוא טבל של דבריהם, כלומר דבר שאין חיוב התרומה והמעשרות בו אלא מדרבנן, כגון כל שאר פירות חוץ מדגן ותירוש ויצהר, ואפילו בזמן שישראל בארץ, או אפילו דגן תירוש ויצהר של ארץ ישראל ובזמן הזה - מכים אותו מכת מרדות. ומשקים היוצאים מפירות שהם טבל - אסורים כמותם.
ספר החינוך תקז: להפריש תרומה גדולה לכוהן
נצטווינו להפריש תרומה מן הדגן והתירוש והיצהר, וניתן אותה לכוהן, והיא הנקראת "תרומה גדולה". ועל זה נאמר "ראשית דגנך תירושך ויצהרך... תתן לו". ואמרו ז"ל (חולין קלז, ע"ב), כי מדין התורה אין לה שיעור, אלא אפילו חיטה אחת פוטרת כרי גדול. אבל חכמים אמרו להפריש יותר, ואמרו: מי שיש לו עין בינונית - מפריש חלק אחד מחמישים. וסמכו הדבר על לשון "תרומה", כלומר תרי ממאה, דהיינו אחד מחמישים.
משורשי המצווה
לפי שהדגן והתירוש והיצהר הם עיקר מחייתם של בריות, והעולם כולו לקדוש ברוך הוא, על כן ראוי לאדם לזכור את בוראו על הברכה אשר ברכו, ולהפריש קצת ממנו לשמו ברוך הוא, ויתננו למשרתיו - שהם הכוהנים העסוקים תמיד במלאכת שמים - טרם תיגע בו יד אדם ויהנה ממנו כלל.
ומן היסוד הזה אמרו ז"ל (חולין קלז, ע"ב), שאפילו חיטה אחת פוטרת את הכרי, כי זכירת האדנות על הדבר - אין הפרש בין רב למעט. אמנם רבותינו זיכרונם לברכה הוסיפו בדבר לתת בו שיעור ראוי כדי שיתעורר לב האדם בעניין יותר, כי בהיות האדם בעל חומר - לא ישית אל לבו על הדבר המועט כמו על המרובה שימלא עיניו. ויעידו עליו יותר תנועותיו, כדרך טבע האדם והרגלו, שישמח במאכל רב.
ונוהגת מצוות התרומה (גם מצוות המעשרות) מן התורה בארץ ישראל ובזמן שישראל שם.
וכן כתב הרמב"ם ז"ל בסוף פרק ראשון דהלכות תרומות, וזה לשונו: התרומה בזמן הזה, אפילו במקום שהחזיקו עולי בבל, ואפילו בימי עזרא - אינה מן התורה אלא מדבריהם, שאין לך תרומה של תורה אלא בארץ ישראל ובזמן שהיו שם כל ישראל. שנאמר, "כי תבואו" (במדבר טו, ב) - ביאת כולכם, כמו שהיו בירושה ראשונה וכמו שהם עתידים לחזור בירושה שלישית, ולא כמו שהיו בירושה בימי עזרא, שהיתה ביאת מקצתם, ולפיכך לא היתה מן התורה. וכן הדין נראה לי במעשרות, שאין חייבים בהם בזמן הזה אלא מדבריהם, כתרומה.
והראב"ד ז"ל תפס עליו בעניין זה, וזה לשונו: אמר אברהם: לא כיוון להלכה יפה, דהא קיימא לן כרבי יוחנן, דאמרינן ביבמות (פא, ע"א): תרומה בזמן הזה - דאורייתא, כלומר בארץ ישראל. והוא עצמו, נראה שכך כתב בתחילת הספר. ואם איתא להא מלתא - בחלה הוא דאיתא ]=ואם יש דין דרבנן - בחלה יש[.
ספר החינוך שצה: מצוות מעשר ראשון
נתחייבו בני ישראל לתת חלק אחד מעשרה חלקים מזרע הארץ ללווים, שנאמר "כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה נתתי ללוויים", ונאמר בסדר "אם בחקותי" (ויקרא כז, ל): "וכל מעשר הארץ... לה' הוא", וזהו הנקרא "מעשר ראשון".
משורשי המצווה
לפי ששבט הלוי בחר ה' יתברך בו בתוך אחיו לעבודתו תמיד במקדש, על כן היה מחסדו עליהם לתת להם מחייתם דרך כבוד, כי כן יאה למשרתי המלך שתהיה ארוחתם מזומנת להם על ידי אחרים שיכינוה להם, ולא יצטרכו הם ליגע בדבר זולתי בעבודת המלך היקרה. ואף על פי שהם היו שנים עשר שבטים, ולפי חלוקה שווה היה ראוי שיטלו חלק אחד משנים עשר - גם זה היתרון להם לכבודם, כי מהיותם מבית המלך - ראוי שיהיה חלקם יתר על כולם, ויתרון גדול הוא שיבוא להם חלק העשירי נקי מכל הוצאות הקרקע.
והמחיה משרתי האל בממונו - ברכת השם יתברך תנוח עליו בכל אשר יש לו. וזהו אמרם ז"ל (אבות פ"ג, מי"ג): "מעשרות - סייג לעושר". גם אמרו ז"ל (תענית ט, ע"א), שאסור לאדם לחשוב בלבבו ולומר "אנסה אם ייטיב השם לי בהתעסקי במצוותיו", ועל כיוצא בזה נאמר "לא תנסו את ה' אלקיכם" (דברים ו, טז), זולתי במצווה זו שמותר לנסות אם יברכהו האל בעשותו אותה ובהיותו זריז עליה. ומפורש הוא על ידי הנביאים, שנאמר "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר... ובחנוני נא בזאת אמר ה'" (מלאכי ג, י).
מדיני המצווה
אמרו ז"ל (יבמות פה, ע"ב), שהמעשר הזה אשר ללוויים הוא חולין גמור, ומותר לאוכלו כל אדם, בין לוי בין ישראל, ואפילו בטומאה. שנאמר: "ונחשב לכם תרומתכם" - כלומר המעשר, שהוא מורם מתרומת ישראל לכם - "כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב". ודרשו זיכרונם לברכה: מה גורן ויקב "חולין לכל דבר", אף מעשר ראשון שניטלה תרומתו - "חולין לכל דבר". פירוש "שניטלה תרומתו" - אחר שהרימו הלוויים מעשר מן המעשר שלהם ונתנוהו לכוהנים, זהו הנקרא "תרומתו". וכל מקום שנאמר במעשר "קודש" או "פדייה" - אינו אלא במעשר שני.
וכן מעניין המצווה מה שאמרו, שאין מעשרים מן החדש על הישן, ולא מן הישן על החדש, ולא ממין על שאינו מינו, ולא מן החיוב על הפטור, ולא מן הפטור על החיוב; ואם עישר - אינו מעושר.
וכן מעניין המצווה מה שאמרו זיכרונם לברכה, שאין אדם חייב להפריש מעשר מן התורה אלא הגומר פירותיו לאכלם לעצמו; אבל הגומרם למכרם בשוק - פטור מן התורה, שנאמר "עשר תעשר וגו' ואכלת" (דברים יד, כב); וכן הלוקח (הקונה) אחר שנגמרה מלאכתם, כלומר שנמרחו (=שנסתיימה מלאכתם) ביד מוכר - פטור מן התורה וחייב מדבריהם, שנאמר "תבואת זרעך" (שם) - כלומר שנגמרה מלאכתם ברשותך.
ואין חיוב מעשר חל בפירות עד שיגיעו לעונת המעשר, שנאמר "מזרע הארץ מפרי העץ" (ויקרא כז, ל), כלומר עד שיעשה פרי. וכן התבואה - עד שתהא תבואה, שנאמר "תבואת זרעך".
ומכאן למדו ז"ל: עונת המעשרות היא משיגיעו הפירות להזריע ולצמוח, הכול לפי מה שהוא. כיצד? התאנים - משתיעשנה רכות וראויות לאכלן; התפוחים והאתרוגים - משיתעגלו; וכן לכל פרי ופרי קבעו עונתו למעשר. כלומר, שקודם זמן זה הקבוע להם - אוכלים מהם כל הצריך, לפי שאינם בתורת מעשר כלל; אבל אחר זמן זה - אין אוכלים מהם אלא עראי, עד שיקבעו להם גורנם למעשר. ואחר שגורנם קבוע למעשר - אסור לאכול מהם אפילו אכילת עראי. ואיזהו גורנם למעשר? התבואה - משימרח, כלומר שימרח פניה ברחת כדרך שעושים בני אדם אחר שעושים ממנה כרי.
ונוהגת בזכרים ובנקבות, בישראלים ובכוהנים ובלוויים. ואף על פי שכוהנים ולוויים נוטלים המעשר מישראל - הם חייבים לעשר את הפירות שלהם בקרקעותיהם, ואיסור טבל חל עליהם עד שיעשרו אותם, שנאמר "כן תרימו גם אתם". ובא הפירוש עליו: "אתם" - הלוויים; "גם אתם" - לרבות הכוהנים. אבל אחר שיעשרו אותם, אם רצו - אוכלים הם בעצמם את המעשר, או יתנו אותו לכוהן אחר.
ומצווה זו של מעשר וגם מצוות התרומה - אינה נוהגת מן התורה אלא בארץ ישראל לבדה, ובזמן שיהיו שם כל ישראל; כן פסק הרמב"ם ז"ל.
ספר החינוך שצו: מצוות הלוויים לתת מעשר מן המעשר
נצטוו הלוויים להפריש "מעשר" מן המעשר שהם נוטלים מישראל ולתת אותו לכוהנים, שנאמר "ואל הלוויים תדבר וגו', והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר", ונקרא בכל מקום בגמרא "תרומת מעשר", וכינו לשון זה על דרך הכתוב שאמר "תרומת השם"; וביאר הכתוב שהוא ניתן לכוהנים, כמו שנאמר "ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכוהן". והזהיר הכתוב להפריש זה המעשר מן הטוב והנבחר, שנאמר "מכל חלבו את מקדשו ממנו", מלמד שאם יוציאוהו מן הרע - יהיה עליהם חטא.
משורשי המצווה
הקדמה: אין ספק כי את כל שבט הלוי הבדיל השם מעדת ישראל לעבודתו תמיד. ואמנם בשבט עצמו נבחר אחד להיות לכולם לראש ולקצין ולשר - הוא וזרעו לעולם, והוא קודש מקודש בשבט לעמוד ולשרת פני ה' תמיד. ושאר כל השבט ניתן תחתיו לסייע בעבודה, כמו שכתוב "ויאמר ה' אל אהרן, אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עוון המקדש", כלומר כל השבט יקבל את שמירת המקדש. "ואתה ובניך אתך תשאו את עוון כהונתכם", כלומר שעיקר העבודה - דהיינו הכהונה - עליכם היא. וכתיב בתריה (= וכתוב אחריו) "וגם את אחיך מטה לוי שבט אביך הקרב אתך ויילוו עליך וישרתוך", כלומר - אתה העיקר ולא הם. וכן כתוב במקום אחר (במדבר ג, ט): "ונתת את הלוויים לאהרן ולבניו נתונים נתונים המה לו".
ועל כן, בהיות הכוהנים עיקר הבית בעבודת אלקינו - זכו בעשרים וארבע מתנות שניתנו להם. ושאר שבטו, שהוא נבחר עמו לסייע על ידו, זכו גם כן לחיות בטובה מבלי יגיעה, עם מעשר הפירות שנוטלים מכל ישראל. ולמען ידעו הלוויים ויתבוננו כי כל חלקם בטובה וחלק אחיהם היא סיבת העבודה לשם - נצטוו לתת חלק העשירי מכל אשר יטלו מבני ישראל למשרתים הגדולים. ובכך יתנו אל לבם כי יש גבוהים עליהם, וגבוה מעל כולם הוא שומר הכול יתעלה. גם יש בזה זכות וכבוד ומעלה ללוויים, לבל ייגרע שמם ממצוות מעשר בחלקם בתבואות.
מצוות הפרשת תרומות ומעשרות כוללת סדרה של פעולות, חלקן נעשות על ידי החקלאי המגדל את הפירות, וחלקן על ידי הלוי המקבל את המעשר הראשון. יש מן המתנות הניתנות לכוהן, יש הניתנות ללוי, יש הניתנות לעני, ויש שהבעלים עצמו אוכל אותן בירושלים, בזמן בית המקדש. המקורות הבאים מתוך ספר החינוך מגדירים את המצוות השונות הקשורות בתרומות ומעשרות, המצוות המיוחדות לארץ ישראל ולגידוליה.
